שקפים - חברה לנכסים והשקעות בע"מ נ' פלקובי חברה לבנין והשקעות בע"מ ואח'

פסק דין

1. בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות, שיהוי והיעדר ייפוי כוח כדין. לחילופין מבוקש סילוק על הסף של התביעה נגד הנתבע 3.

2. רקע הבקשה הינו תביעה שהגישו המשיבים ביום 7.12.2010 לפיצוי כספי בסך 12,395,405 ₪ בגין נזקים שנגרמו לטענתם כתוצאה מהפרת חוזה קבלנות לביצוע עבודות בנייה שנכרת ביום 29.11.95 בינם לבין המבקשים (להלן: "החוזה") וכן ממעשי תרמית לכאורה כנגדם מצד המבקשים. לאחר שהוגשה בר"ל, שהתקבלה במסגרת הסדר דיוני בין הצדדים ובעקבותיה הוגשו אף כתב הגנה וכתב תשובה, הוגשה על ידי המשיבים בקשה לתיקון כתב התביעה שבהמשך לו הוגש ביום 22.10.2012 כתב תביעה מתוקן.

3. על-פי הנטען בכתב התביעה רקחו המבקשים "תרגיל עוקץ" כנגד המשיבים, שלפיו יתקדמו המשיבים ככל האפשר בקיום החוזה, ומנגד יפרו המבקשים את תנאי הליווי שהוכתבו להם על-ידי הבנק המממן, באמצעות הימנעות ממכירת דירות ו/או הימנעות מהפקדת תמורת מכירת הדירות בחשבון הליווי, ובכך ימנעו מהבנק להעביר למשיבים את התמורה בגין חלקם בחוזה. לטענת המשיבים, בהיעדר התמורה ומשלא היו ברשותם מקורות מימון אחרים לביצוע עבודות הבנייה, אולצו הם להפסיק את העבודות ולכאורה להפר הפרה יסודית את החוזה, מה שאפשר למבקשים לזכות ברוב התקבולים ממכירת הדירות מבלי להעביר למשיבים את חלקם כמוסכם בחוזה.

בעקבות זאת הגישו המבקשים את בקשתם לסילוק על הסף, היא נושא החלטה זו.

4. תמצית טענות המבקשים היא, כי עניינו של כתב התביעה הוא במערכת עובדתית שהתרחשה במהלך שנות ה-90, כאשר ההסכם בין הצדדים נחתם ביום 29.11.1995 ובוטל על-ידי המבקשים עוד ביום 12.5.1997. על-כן לטענתם, ככל שקיימת עילת תביעה, התיישנה זו לכל המאוחר בשנת 2004. לחילופין, טוענים המבקשים כי נוכח העובדה שהעילה להגשת התביעה מקורה בפרשה משנות ה-90 והעובדות והמסמכים כולם מאותו מועד, יש לקבוע כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר.

עוד מוסיפים וטוענים המבקשים טענות לעניין העדר יפוי כח מטעמם של בעלי הזכויות והחתימה בתובעת, וכן כי יש לסלק את התביעה נגד הנתבע 3 על הסף בהיעדר יריבות בינו לבין התובעת, זאת משפעל בשם הנתבעת 1 ולא ערב לה אישית.

5. המשיבים אינם מתכחשים למעשה למועדים הנטענים על ידי המבקשים, ואולם טוענים כי טענת ההתיישנות היא טענה דיונית ולא טענה מהותית, ועל כן ניתן לדבריהם להתיר תביעה אפילו אם התיישנה. לטענתם, הטעם העומד מאחורי טענת ההתיישנות נעוץ בפגיעה ביכולתו הדיונית והראייתית של הנתבע להגנה הולמת וזה אינו המקרה בענייננו, כאשר, לטענת המשיבים, יכולתם הראייתית של הנתבעים לא נפגמה ויש בידיהם יכולת הגנה מלאה. לדבריהם, אין תכליתה של ההתיישנות האזרחית להוות הגנה מלאה ובלתי מסוייגת מעוולות, נהפוך הוא - על בית המשפט הדן בטענת התיישנות לדון בקיומה של עצם העילה שבידי התובע ולבחון אם יש בה להתגבר על טענת ההגנה בדבר התיישנות.

זאת ועוד, לטענת המשיבים המשיכו העוולות הנטענות והתגבשו עד לשנת 2006 ותאריך זה הוא המועד הקובע לעניינו. בכל מקרה טוענים המשיבים, כי היה וימצא בית המשפט בסופו של יום כי אכן לא היה מקום להגיש את התובענה שכן התיישנה, יוכל להביא מסקנתו לידי ביטוי בהשתת הוצאות ולא בחסימת דרכם של התובעים לערכאות.

6. לאחר עיון בבקשה ובתגובות הצדדים לה, מצאתי כי יש לקבל את הבקשה, בשל התיישנות החלה על התובענה.

7. אכן בבסיס השיקולים הנשקלים עת נבחנת בקשה לסילוק תובענה על הסף בכלל וסילוקה מחמת התיישנות בפרט, עומד ההכרח שבעריכת איזון בין אינטרסים נוגדים: מחד אינטרס הנתבע לקיומו של גבול ברור לחשיפתו לתביעות ומניעתם של הליכי סרק, ומאידך אינטרס התובע לקבלת יומו בבית המשפט (ע"א 29191/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פסקאות 27-30 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית (19.9.2010)).

8. כידוע, מתחיל מירוץ ההתיישנות עם התגבשות "כוח תביעה" בידי התובע. המבחן המקובל למונח זה הוא כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית שמכוחה יוכל הוא, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש תביעתו. היום בו נולדה איפוא עילת התביעה הוא היום בו התגבשו לראשונה אותן עובדות מהותיות המזכות את המשיבים בקיום החיוב כלפיהם על-ידי המבקשים, ומירוץ ההתיישנות יחל מאותה נקודת זמן שבה היו מצויים בידי המשיבים אותם נתונים מספיקים כדי לעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתם (ר' למשל ד"נ 32/84 עזבון וולטר נתן ויליאמס ז"ל נ' Israel British Bank (London) (In Liquidation) פ"ד מד (2) 265, ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פד"י לח(3), 673, 684, ע"א 1650/00 - מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', פ"ד נז(5), 166 , 177-178 ועוד, וכן אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, 118 (תשס"ט)) .

9. בענייננו, עיון בכתב התביעה מלמד, כי המשיבים עצמם מודים בהיווצרות עילת התביעה עוד בשנת 1997. כך למשל בסעיפים 20, 21, 22, 24, 25 ו – 27 לכתב התביעה המלמדים על הפרת הסכם, הטלת אשם ומשלוח הודעת ביטול החוזה עוד ביום 12.5.97 (ס' 20 ג' וס' 27 ב'), תוצאות ההפרה ונטישת קבלני המשנה את הפרויקט בתאריכים 30.5.97 ו-30.7.97 (ס' 21 ו -25), דרישת התובעת עצמה עוד ביום 2.6.97 להעביר את הסכסוך לבוררות (ס' 22), ודרישות מצד התובעת ביום 19.7.97 לתשלום המגיע לה (ס' 24). הנה כי כן, כבר מגרסתם של התובעים עצמם ניתן ללמוד באופן חד משמעי שהמדובר באירועים שעילתם נוצרה עוד בשנת 1997 ואשר כתב התביעה המתוקן הוגש בעטיים רק בחלוף כ – 16 שנים (ולכל המוקדם – כתב התביעה המקורי בחלוף 14 שנים).

בנסיבות אלה, בהן אין מחלוקת כי חלפו 16 שנה מעת האירועים שגיבשו "כח תביעה" בידי המשיבים ועד הגשת תביעתם, התיישנה איפוא התובענה.

10. למעלה מן הצורך ועל מנת שלא להותיר את "הדף חלק", אציין, כי אינני רואה עין בעין עם המשיבים את טענותיהם, לפיהן כשיש עילת תביעה בידי תובע, מתגברת זו על טענת ההגנה שעניינה התיישנות, ובכל מקרה, יש לנהל את התובענה תוך שניתן יהיה לשפות את המבקשים בהוצאותיהם, ככל שיתברר בסיומו של ההליך, כי אכן התיישנה היא.

שלא כדעת המשיבים, אני סבור שתקופת ההתיישנות שקבע המחוקק בחוק ההתיישנות מבטאת נתון פורמלי, שתכליתו לצידו, שעליו אין להוסיף [לזכות התובע] וממנו אין לגרוע [לזכות הנתבע], וזאת ללא קשר אם קיימת עילת תביעה בידי התובע או אם לא קיימת עילת הגנה בידי הנתבע, (שבגין אלה קיימים הסדרים נפרדים). אם תתקבל עמדת המשיבים בעניין זה, תהיה בכך לא רק סתירה חזיתית לאמור מפורשות בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, אלא גם פגיעה של ממש ברציונל העומד ביסוד החוק, תוך עשיית פלסתר של תכליתו על כל משמעויותיה, ובין היתר, אי הוודאות וההכבדה הכספית והראייתית הכרוכה בחשיפה ממושכת לתביעות משפטיות וביכולת להתגונן מפניהן, הגנה כנגד סרבול הדיון, ומניעת הבאת מקרים בהם אין עוד לציבור עניין בבירורם, או שבחלוף הזמן יתכן ותתקבל הכרעה מוטעית בשל אי שמירת הראיות. ישנו גם רצון לעודד זכאים לתבוע זכותם בלא עיכוב והכל תוך התחשבות ראויה בזכות התובע לממש תביעה העומדת לו (ר' דברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד - 2004 (הצ"ח ממשלה 125 (י' אב התשס"ד, 28.7.2004), עמ' 610).

הסדר הראוי והודאות המשפטית מחייבים אם כן, קביעות פורמליות וקצובות שכאלו בתחומים שונים של עולם המשפט – ואחד מהם הוא שדה ההתיישנות. על כן אין יסוד לטענות המשיבים בעניין זה.

11. בנסיבות אלה ומשחלה התיישנות על התובענה, אין מקום לקבלה והיא נדחית.

נוכח האמור והתוצאה אליה הגעתי, מתייתר איפוא המשך הדיון ביתר הטענות שהעלו המבקשים בבקשתם.

המשיבים ישאו בהוצאות המבקשים בסך של 7,500 ₪. סכום זה יועבר לזכות המבקשים (הנתבעים) באמצעות בא כוחם מהפקדון שהופקד על ידי המשיבים (התובעים) בקופת בית המשפט, ויתרתו תוחזר למשיבים (התובעים) באמצעות בא כוחם.